כדורים פסיכיאטריים? משחק ומציאות בבית האח הגדול

משחק ומציאות Playing and Reality הוא ספרו המופלא והאחרון שכתב הפסיכואנליטיקאי ויניקוט, אשר פורסם אחרי מותו ב-1971. בספר זה הוא מתאר כיצד הנפש פועלת במיטבה בין דמיון למציאות. המשחק, אמר ויניקוט, הוא יכולת אנושית הכרחית לצורך יצירתיות, צמיחה, התפתחות ובריאות נפשית.

תוכניות הריאליטי הטלוויזיוניות מצויות ללא ספק באותו מרחב ביניים שתיאר ויניקוט: הפקת ענק דמיונית שבה דמויות מציאותיות משחקות את עצמן, ואנו הצופים חווים דרכן את חיינו. אך אל תתנו לתיאור הרגוע הזה לבלבל אתכם. הסיפור הנוכחי מכעיס ומעצבן, ושום כדור פסיכיאטרי מבית האח הגדול לא יוכל כנראה להרגיע אותו. אולי כדאי לכולנו לבקש חצי כדור ואבן להרגעה מד"ר אילן רבינוביץ', הרופא הפסיכיאטר של הפקת האח הגדול, שעלה לכותרות השבוע בסצנת "הרוג את השליח". אגב, אין לי מושג מה קרה בפועל והאם יש או אין פגם בהתנהלותו של הרופא. כך או כך, הפסיכיאטר מייצג לדעתי רק את השליח המביא את הבשורה המרה, הוא אינו אשם בהיווצרותה. ההתנפלות התקשורתית עליו קשורה לדעתי יותר לחרדה שמעורר נושא המצוקה הנפשית והטיפול הפסיכיאטרי באוכלוסיה, מאשר למהות העניין בהתנהלות מול משתתפי ההפקה.

"הכנסת סוערת", אמרה הכותרת. ההסתדרות הרפואית הקימה צוות בדיקה לנושא. ובאמת, מדוע לא לקפוץ על הזדמנות יח"צנית לשדרוג התדמית הפגועה של ארגון מקצועי שהקריב לפני מספר חודשים את המתמחים לרפואה ואת כבודם של הרופאים בישראל להסכם שחיסל את הסיכוי להעניק רפואה ציבורית שוויונית בישראל בשנים הקרובות. אל תנסו להחליט לאיזה משני הארגונים הנ"ל התכוונתי, הם חולקים זה עם זה את האשמה יחדיו.

עבור מי שלא הצליח להבין עד לרגע זה על מה אני קוצף, הרי שמדורי החדשות והרכילות בעיתונים עוסקים בשבוע האחרון ללא הרף בסנסציה ובתאוריית הקונספירציה של האח הגדול, על כך שתרופות פסיכיאטריות ניתנו במהלך ההפקה לחלק מהמשתתפים בניסיון להשפיע עליהם להישאר בתוכנית (ועוד כמה וריאציות נוספות). הסיפור המקומי מזכיר לי שלט שצילמתי לפני מספר ימים ותרגומו לעברית: "קראתי כל כך הרבה על ההשפעות השליליות של עישון, שתיה, אכילת יתר, וקיום יחסי מין, עד שבסופו של דבר החלטתי להפסיק לקרוא". בכנות, זה מה שניסיתי לעשות בימים האחרונים, פשוט להסתתר ולא לקרוא את גיבובי המילים שקראתי, ואינני מתייחס כמובן לדברי ההבל של דיירי האח הגדול, אלא דווקא למי שמתיימרים להגן על הציבור בפני השרלטנות הפסיכיאטרית, לכאורה, ובראשם מספר חברי הכנסת שמחפשים כותרת למהדורה היומית.

אלא ששערוריית "הכדורים הפסיכיאטריים" של האח הגדול היא צייד מכשפות שמכוון אל האויב הלא נכון. אנסה לטעון שמדובר בניסיון למיתוג ותיוג פופוליסטי של הפסיכיאטריה ומחלות הנפש, אשר מסיט את הדיון ותשומת הלב הציבורית ממה שעומד בבסיס הצורך לטפל במצוקה הנפשית באמצעות תרופות. ואכן, לפעמים עדיף להכחיש ולהימנע מקריאתן של עובדות שעלולות להדיר שינה מעינכם, אלא אם אתם גרים בתוכנית הריאליטי הישראלית "עוטף עזה", ואז כלום לא יעזור, לא הואבן ולא מנהיגי המדינה שהפקירה אתכם ואת ילדכם לא-לישון במשך שנים. במקרה זה תצטרכו להמתין לטילים שיפלו על תל אביב, רק אחריהם תקום כנראה ועדת החקירה הממלכתית עבורכם. והערה מקדמית אחרונה, אין צורך להרחיק לכת אל הפסיכיאטר. המצב גרוע מספיק כדי שרופא המשפחה יוכל לספק לכם את רוב התרופות הפסיכיאטריות שלהן אתם זקוקים, ביחד עם כ-20% מתושבי המדינה האחרים שמשתמשים בהן.

השורה התחתונה ברורה וחדה. היקף השימוש הנרחב בתרופות פסיכיאטריות באוכלוסיה בישראל אינו הבעיה אלא התוצאה לבעיה. זו שאינה מטופלת ומקבלת מענה. בנושא זה ובמיצוב של בריאות הנפש בישראל אתמקד השבוע, ואילו בשבוע הבא אחצה את הקווים מהצרכנים אל הפירמות, ואתייחס לאסטרטגיות השיווק בהן משתמשות חברות התרופות בעולם כדי לעודד שימוש בתרופות, וכמובן להגדיל על ידי כך את רווחיהן. מאחר והן לא ארגונים פילנטרופיים, לא ניתן להאשים אותן על שהן מבקשות גם לגזור עמלה נאה עבור השירות החיוני שהן נותנות לציבור במקומה של מדינת הרווחה המתפרקת מנכסיה. הן לפחות משקיעות את ממונן בפיתוח תרופות המיועדות לעזור לקהל הצרכנים שנזקק להן.

כפסיכולוג, אני מסביר לא פעם עד כמה פסיכותרפיה יכולה לעזור, על פי רוב ללא כל התערבות תרופתית, ועד כמה רוחו של האדם יכולה לעשות זאת פעמים רבות גם ללא כל התערבות מקצועית. לפיכך עלי להבהיר שאין בדברי האמורים שיר הלל לתרופות הפסיכיאטריות. אני חושב שהן הרע במיעוטו ונדרשות בכדי למנוע אלטרנטיבה חמורה בהרבה. עדיף בעיני היה שחברי הכנסת יסיטו את קיתונות הביקורת מהפקת "האח הגדול" כדי לתת הצצה חטופה במראה. כך אולי יתנו לעצמם דין וחשבון על ההזנחה המחפירה של מצבה הנפשי של האוכלוסיה בישראל, תוך חיסולה הכמעט מוחלט של מערכת בריאות הנפש הציבורית במשך 20 שנה של חוק בריאות שמדיר את הנפש מסל הטיפולים. כל זאת מבלי להזכיר את מצב הלוחמה בדרום בעשור האחרון והיקף הפוסט-טראומה של ילדים ומבוגרים המתגוררים באזורי הלחימה, ומבלי לציין את הפקרתו המוחלטת של העורף שבמקרה של התקפת טילים או "סתם" רעידת אדמה חמורה, ימצא עצמו עם אלפי נפגעי חרדה שאינם יכולים לקבל טיפול מתאים, שרבים מהם ישאו כאב נפשי לכל חייהם, כפי שקרה לצערנו לרבים ממיטב חיילינו בתקופות במדינה שבהן לא היתה מודעות לפוסט טראומה וטיפול. לכן הייתי מעדיף לראות כיצד האנרגיות והעוצמות של מאבק "הצדק החברתי" נגד התרופות והפסיכיאטר שנתן אותן, היו מנוצלות על ידי חברי הכנסת והתקשורת להישיר מבט אל המקור האמיתי שעומד מאחורי הצורך של האוכלוסיה הרחבה להשתמש בתרופות הפסיכיאטריות, ואינני מתכוון כמובן לצורך הבלתי נשלט לצפות ב"האח הגדול" אלא דווקא למצוקה הנפשית שבגללה התרופות הללו נצרכות כיום בהיקפים כה חסרי תקדים בעולם ובישראל.

"המגפה" איננה צריכתן של התרופות הפסיכיאטריות, שהרי הכיווניות הפוכה לחלוטין – שיעור הדיכאון, החרדה והמצוקה באוכלוסיה היא המגפה. תינוק שנולד כיום בישראל, בארה"ב, וברוב העולם המערבי, "יזכה" לקבל אבחנה פסיכיאטרית חמורה למדי, בד"כ של דיכאון או חרדה, בהסתברות של כ-20% עוד לפני הגיעו לבגרות בגיל 18. לאורך חייו, הסיכוי שיפגוש אישית, בין אם על עצמו, ובין אם על אדם קרוב לו ביותר, מצוקה נפשית חמורה הפוגעת בתפקודו התקין ומצדיקה אבחנה פסיכיאטרית לפי ה-DSM, הוא כמעט וודאי. זוהי המגפה של המאה ה-21 שזיכתה לאחרונה את הדיכאון על ידי ארגון הבריאות העולמי כמחלה הרפואית החמורה ביותר של האנושות במאה הנוכחית. היא תגיע למקום השני בחומרתה תוך עשור ולמקום ראשון בקיצור תוחלת החיים תוך עשור נוסף, בעיקר בשל פגיעת הדיכאון במערכת החיסונית. בין השורות, מציין ארגון הבריאות העולמי שפחות מרבע מהסובלים מדיכאון בעולם מקבלים טיפול כנגדה. אני חוזר למסקנתי הקודמת, אין טעם להרוג את השליח (הפסיכיאטר של האח הגדול במקרה הנוכחי), אם "העם רוצה צדק חברתי" בלי תרופות פסיכיאטריות, הגיע הזמן להתחיל ולפתח רפואה מונעת – טיפול חלב פסיכולוגית, ויפה שעה אחת קודם, הכלים והמתכון כבר ידועים לנו, אם כי צר המקום מכדי להכיל הסברים רחבים על כך, ניתן לקרוא מאמר מבוא שלי על פסיכולוגיה חיובית וחוסן נפשי.

הצביעות סביב אירועי האח הגדול הנוכחיים קשורה לכך שהביקורת מציגה את השימוש בתרופות הפסיכיאטריות על ידי משתתפי ההפקה כמעין קונספירציה מקומית של ההפקה, כמשהו חריג ביותר שאינו מקובל בקהילה הבריאה והנורמלית, ובכך יוצרת סטיגמה שלילית לפניה לטיפול במצוקה נפשית. לכאורה, אנשים נורמטיביים לא אמורים לסבול ממצוקה נפשית ולפיכך אינם אמורים להיעזר בתרופות פסיכיאטריות, שרחמנא לצלן, הן מנת חלקם של "חולי נפש" בלבד. קמפיין מתוזמר זה נגד הטיפול התרופתי מתייג את הקבוצה הגדולה והנורמטיבית שמשתמשת בתרופות אלה ומרתיע אנשים מלפנות לטיפול פסיכולוגי.

רבים רואים בהוצאת הפרוזק לעולם בשנת 1987 את הפריצה המשמעותית ביותר של התרופות הפסיכיאטריות לאוכלוסיה הרחבה, מאז הוכפל מספר המאובחנים, והיקף נטילת התרופות גדל משמעותית. אלא שגילוי טיפולים תרופתיים חדשניים, והרחבת בסיס השימוש בתרופות פסיכיאטריות באופן כללי, לא הביאו לצמצום המצוקה. כמו השריפה בכרמל, התרופה היא כיבוי שריפות, ואינה תורמת למניעתן. זרם מחקר מקיף ב"פסיכולוגיה חיובית", בו אני מעורב מזה כמה שנים, הציב לו כמטרה ליצור שיטות התערבות מונעות, אותן יהיה אפשר לשלב בבתי ספר, בקהילה, במקומות עבודה, במטרה להעצים את חוסנם הנפשי של האנשים השייכים למקומות אלה ואת חוסנו של הארגון כולו. הגישה מחייבת שינוי מיצובי חד, הן במעמד בריאות הנפש בקהילה והן במעמדה של "הפסיכולוגיה המונעת". עלינו להפסיק, מחד, להכחיש את היקף המצוקה שמודגם בהיקף השימוש בתרופות פסיכיאטריות בקרב הקהילה הרחבה והנורמטיבית, ולהתחיל להציף ולהעצים מאידך, את מקורות התקווה של אנשים לפיתוח חוסן נפשי בשיטה מקדימה.

אז האם היה צריך להציע או להימנע מלהציע למשתתפי "האח הגדול" תרופות פסיכיאטריות? אינני יודע לענות על שאלה זו באופן קונקרטי בהתייחס למשתתפי הסדרה. פריזמת המבט שאני נושא מתייחסת למסר שזה מעביר לאוכלוסיה כולה, בתקווה שאפשר יהיה לתקן את הנזק התדמיתי שנוצר לעולם הטיפול תוך הכרה בצורך בהשקעה במוצרים חדשים: חוסן נפשי, חוסן ארגוני, חוסן קהילתי, חוסן לאומי.

בשבוע הבא אציג כאן את חלקו השני של המאמר, ובו אתאר את האסטרטגיה השיווקית בה משתמשות חברות התרופות הגלובאליות כדי להילחם בסטיגמה של "מחלות נפש" בשיווק של תרופות פסיכיאטריות לקהל הרחב, במטרה להגביר רווחים ומחזורי מכירות כמובן.

אז מהי האמת של השימוש בתרופות הפסיכיאטריות? במשחק הריאליטי, בין דימיון למציאות, קשה לומר בוודאות מהי האמת האובייקטיבית. יש הרואים בגישתן של חברות התרופות מניפולציה מסוכנת המעודדת שימוש נרחב ולא ראוי בחומרים כימיים למען בצע כסף, אחרים רואים בגישתן דווקא מקור למעורבות חברתית ו-Reaching Out, המדגים עקרונות של אחריות תאגידית הלכה למעשה.

פרופ' אורן קפלן, כלכלן ופסיכולוג קליני, סגן דיקן ומנהל אקדמי של תוכנית MBA המתמחה בפסיכולוגיה עסקית וניהולית בביה"ס למינהל עסקים במסלול האקדמי המכללה למינהל