מהפכת החדשנות בבתי הספר דורשת חינוך מחדש

אחד התחומים המקובעים והכי פחות חדשניים לכאורה בישראל של היום הוא תחום החינוך. ולמה "לכאורה"? משום שמחוץ למערכת הפורמלית מתרחשים כל הזמן שינויים וחידושים. אבל האם ניתן להפעיל כיום בית ספר חדשני ללא תשלומי הורים וללא מיונים – שרק מגדילים את הפערים החברתיים? כזה שיתאים למגוון אוכלוסיות ושלא מתבסס רק על חזון וכישרונות של מנהלת כריזמטית במיוחד? שמשמר את הסקרנות ומעודד יצירתיות ומתאים לאתגרי המאה ה-21, שמחייב ללמוד איך להסתדר עם אחרים ומאפשר ללמוד איך ללמוד?

בספרו "שאלת העוצמה" כותב איש החינוך והפילוסוף דני לסרי "אתם מצטרפים למשלחת חלוץ שיוצאת לחקור כוכב לכת מרוחק שבתנאים רבים הוא דומה לכדור הארץ", על כוכב הלכת הזה ידוע מעט מאוד. "קרוב לוודאי שתצטרכו לבלות שם את כל חייכם. יתכן שדברים שנראים שוליים בעולם שלנו שם הם רבי משמעות, עניין של חיים ומוות. הדבר לא ידוע… אילו תכונות וכלים כדאי שיהיו לחברי המשלחת על מנת לשרוד ולהצליח? תשובה אפשרית: אומץ לב, סבלנות, כושר אלתור, התבוננות, יושר ובפרט יושר מן הסוג המדעי, ערנות, יכולת ללמוד מטעויות, הנכונות ללמוד מכל אחד ומכל דבר, גמישות מחשבתית, בטחון עצמי, היכולת לנוע במצבי אי וודאות", ועוד. כוכב הלכת שמתאר לסרי "אינו מרוחק כל כך ואינו בדיוני. זהו כדור הארץ בעוד עשרים שנה. גם המשלחת איננה כל כך דמיונית. אלה הילדים שאנו פוגשים היום".

עד כמה מתאימים בתי הספר כיום למשימה המורכבת לקראתה הם צריכים להכשיר אל הילדים שלנו, חברי המשלחת היוצאת לעולם הבלתי ידוע? "ישראל עולה כיתה", כך על פי הקמפיין שהשיק משרד החינוך לאחרונה, "עוברים ללמידה משמעותית". "הצלצול הזה הוא בשבילנו",  אומר קריין הג'ינגל ולרגעים נראה שבאמת התעוררו שם למעלה, במרומי המשרד המנהל את אחת ממערכות החינוך הריכוזיות במערב. אולי זה סוף סוף קרה, ההכרה שמודל בית הספר השמרני,  זה שפותח במהפכה התעשייתית, בהשראת המפעלים ופס הייצור, לא רלוונטי.

כבר לפני מאה שנים דיבר ג'ון דיואי על כך שהלמידה צריכה להיות חווייתית ומבוססת על התנסויות ולא רק על לימוד תיאורטי, שחשוב לאפשר לילדים להיות מעורבים בלמידה ולא רק צרכנים פסיביים של ידע, שלבחירה תפקיד חשוב במעורבות בלמידה. אבל ההבנה הזאת לא חילחלה לבתי הספר. מאמצים כבירים, משאבים רבים וגם כוונות אמת לחולל שינוי עומק הולידו מיני רפורמות. אלא שמחקרים רבים מעידים שדינן של הרפורמות בדרך כלל להיכשל, לא רק בישראל שבה אורך קדנציית שר חינוך קצרה משנתיים. ניסיונות לחדש דווקא יש כל הזמן. על בתי הספר ניתכים כל הזמן מיני תכניות ופרויקטים, ונראה שמערכת החינוך חולה במחלה הכרונית "פרויקטיטיס". אך הפרויקטים האלו מתקיימים בדרך כלל לזמן קצוב, והם נתפסים כדברים שוליים. העיקר הוא הכנה לבחינות המפתחות בעיקר את יכולת השינון ותעשיית והציונים. גישה שונה ללמידה, חיבור לעולם שבחוץ והתאמה למהפכת המידע שמערבלת אותו במהירות, אלו לא ממש נכנסים לבתי הספר.

ומה עם מהפכת התקשוב? השם מבטיח – "התכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21".  משרד החינוך השקיע יותר מחצי מיליארד שקלים בתכנית התקשוב הלאומית שהחלו ליישם ב-2010. אבל תכנית התקשוב הלאומית לא נגעה ביסודות השמרניים עליהם מבוסס בית הספר. המעבר מדפי נייר לקבצים דיגיטליים לא מפתח חשיבה יצירתית ומיומנות של עבודת צוות, לא מפחית את הניכור הרב בין המורים לתלמידים בבתי הספר העל יסודיים. הוא אינו מסייע לילדים להתמודד עם הקשיים שלהם, ולא נותן להם כלים אמיתיים להבין את העולם שהופך מורכב יותר ויותר.

אז מה בכל זאת?

יש שני דגמים של בתי ספר שהתבססו בישראל ומציעים חווית למידה אחרת. בימים אלו יש ניסיון אמיתי להסדיר את שילוב בתי הספר הדמוקרטיים והאנתרופוסופיים בחינוך הציבורי. אך האם הם מציעים מענה מיטבי לאתגרי המאה ה-21?

הגישה האנתרופוסופית מסתייגת משימוש במחשבים ובטכנולוגיה. ומה עם בתי הספר הדמוקרטיים? הם מיישמים עקרונות רבים של למידה משמעותית, רלוונטית לילדים, מחוברת לעולם שמחוץ לגדר, אבל מה שמייחד את הדמוקרטיים הוא שהילדים בוחרים מה ואיך ללמוד. למי שגדלים בסביבה חברתית חזקה ומשכילה זאת אפשרות נהדרת. דרך לשמר את הסקרנות והיצירתיות שכל הילדים נולדים איתה, ואת אהבת הלמידה. אבל מי שגדל בסביבה דלה, שהוריו נאבקים לגמור את החודש, מתקשים לקרוא עברית כהלכה או להבין איך לצרוך מידע באופן ביקורתי צריך להשקיע מאמצים גדולים בהרבה כדי להגיע לתעודת בגרות שתאפשר לו לימודי המשך. רק מעטים מאלו שגדלו במקום בו אף אחד לא הולך לאוניברסיטה או למכללה יבחר לעשות את המאמץ הזה.

האם אנחנו יכולים לעלות כיתה? 

למידה מבוססת פרויקטים (למ"פ) הפכה לטרנד של ממש. ואם משרד החינוך ישכיל להטמיע אותה באופן נכון היא יכולה להיות חלופה של ממש למודל השמרני. הלמ"פ פותחה כבר בשנות השישים של המאה הקודמת, אך מי שהפך אותה לדבר הכי חם בחינוך היא רשת High Tech High' שהוקמה בסן דייגו, קליפורניה ב 2000. כשמנסים להבין מדוע הפכו בתי הספר של HTH ל"מכה" אליה עולים לרגל אנשי חינוך מכל העולם, כדאי להתייחס לנתון הבא – 99% מבוגרי HTH ממשיכים למוסדות השכלה גבוהה! (הממוצע  בארה"ב 42% בלבד). ולא מדובר בבתי ספר ממיינים או בשכונות חזקות – אלו בתי ספר מאד הטרוגניים, ומחצית מבוגריהם הם דור ראשון להשכלה גבוהה. כלומר, איש במשפחתם לא למד באוניברסיטה, ובדרך כלל גם אף אחד אחר מהשכונה. מה כל כך מיוחד בבת הספר האלו? פחות או יותר הכל. הכשרת המורים, המבנה האדריכלי, תכנית הלימודים ודרכי ההערכה, הגדרת תפקיד המורים ומידת האוטונומיה שיש להם ומהות הקשר בינם לבין הילדים. המחשבים הם ערוץ תקשורת ואמצעי לאיתור, עיבוד הצגה ויצירה של מידע כחלק מכל המכלול ולא טלאי דיגיטלי על ספר שנדפס במאה ה-19.

ומה בישראל? ניסיונות ליישם את הדגם שפותח ב HTH החלו כבר לפני כעשור כאשר השמועות על הפלאים שמתרחשים שם החלו להגיע לכאן, אולם היו אלו ניסיונות להסב בתי ספר קיימים. השינוי הנדרש מהמודל הקיים גדול מאד והסבת בית ספר קיים מאפשרת יישום חלקי של העקרונות בלבד. לפני שנתיים, ביוזמה משותפת של עיריית חולון, המכון לחינוך דמוקרטי ומשרד החינוך, נפתח בית הספר החדש בחולון, שהוקם ברוח HTH, בהתאמות הנדרשות לישראל ולתכנית הלימודים שלנו. איך נראה בית ספר כזה?

הלמידה היא רב תחומית. במקום החלוקה המסורתית לתנ"ך, עברית, היסטוריה וספרות יש מורה אחד למדעי הרוח. תחומי הפיזיקה, הביולוגיה והכימיה נלמדים גם הם כאשכול אחד על ידי המורה למדעים. כך לילד בכיתה ח' יש בסך הכל 5 מורים, במקום כ-10. למורה יש 50 תלמידים במקום כמה מאות, איתם הוא מבלה 7-9 שעות שבועיות. באופן כזה יכולה האנונימיות הנובעת מהקושי להכיר לעומק מאות תלמידים להתחלף בהכרות מעמיקה.

הזמן המוקצה לכל אחד מהתחומים זהה לזה שבמודל השמרני, אבל החלוקה אחרת. במקום ללמוד תחום דעת אחר בכל שעה לאורך כל השנה צוללים הילדים בכל פעם לתחום דעת אחר במדעי הרוח, או במדעים, וכך מתאפשרת למידת עומק.

אבל הדבר המרכזי הוא שהלמידה אינה רק עיונית. כדי ללמוד על מסה, נפח וצפיפות – נושאים קלסיים בהוראת מדעים בכיתה ז' נדרשו הילדים למצוא את המתכון המנצח לגירים אותם יצרו בעצמם, ונפגשו עם השפית אלה שיין מאורנה ואלה, ממנה שמעו מדוע כל כך חשוב דיוק במדידה. את נושא האנרגיה למדו כאשר הכינו צעצועים המבוססים על אנרגיה, שפיתחו במיוחד עבור ילדי בית ספר יסודי שהוזמנו לקחת חלק בפרויקט וגם דירגו את הצעצועים רקע לפני שקיבלו אותם.

המורים הם שיוצרים את הפרויקטים. הם בוחרים את הנושאים המרכזיים מתוך תכנית הלימודים ומעבדים אותם לפרויקטים מעשיים שיוצרים הילדים, בדרך כלל בצוותים. כך הפך הלימוד על המהפכה התעשייתית – שבאופן מסורתי שייך לתחום ההיסטוריה ל"מוזיאון המהפכה" שנפתח לאחרונה במרכז לחדשנות חינוכית הסמוך לבית הספר. לצד העובדות ההיסטוריות למדו הילדים גיאוגרפיה ויצרו סרטון stop motion שתיאר את תהליך העיור באירופה. הם יצרו דגם של עיר שכולה מעגלים חשמליים וכך למדו על נושא החשמל. בשיעורי אמנות התנסו הילדים ברישום מכונות אותם המציאו וחלקם הפכו למדריכים שהדריכו את עשרות הקבוצות שהגיעו לביקור במוזיאון. זה ודאי לא בית הספר היחידי שבו את הלמידה העיונית מלווים תוצרים, אלא שהשאיפה כאן היא לצמצם במידת האפשר את ההפרדה בין הלמידה העיונית לזאת המעשית. התוצרים אינם נלווים ללמידה העיונית אלא מניעים אותה, הפרויקטים אינם אירוע נקודתי של פעם בשנה. זהו ערוץ הלמידה הבלעדי כמעט בכל מדעי הרוח והמדעים המדויקים.

האווירה בבית הספר שונה מאד מבית ספר מצוי. אין בו צלצולים (גם בעולם האמיתי אין) ויש בו מעט מבחנים. הילדים מקבלים הערכה על הידע שלהם בנושאים הנלמדים, אך הדגש הוא על המחויבות והאחריות שלהם ללמידה. יש התייחסות גם למיומנויות המשפיעות מאד על השתלבות תעסוקתית מוצלחת בהמשך, כמו יכולת עבודה בצוות ודיבור בפני קהל. בית הספר מקיים תרבות דמוקרטית, ילדים משתתפים בוועדות המפעילות אותו, שותפים בקבלת החלטות על החיים בבית הספר  וכמה פעמים מתנסים גם בבחירת שיעורים מתוך קורסים קיימים. כחלק מתפיסת העולם בית הספר אינו ממיין ילדים, וקבלת הילדים היא על פי הגרלה, במטרה לייצג את מגוון האוכלוסייה בעיר. הכיתות קטנות מעט מכיתה ממוצעת – 25 תלמידים, והיקף שעות ההוראה הוא בהתאם לתקני משרד החינוך.

למרות החדשנות ולמידה של מיומנויות חשובות להתנהלות בעולם המבוגרים, מה שמעסיק את רוב ההורים הוא כמובן ההתאמה למבחני הבגרות. במהלך משולב של עירית חולון והמכון לחינוך דמוקרטי בתיאום עם משרד החינוך החלו בתי הספר העל יסודיים בחולון לערוך בחינות בגרות מותאמות ללמידה מבוססת פרויקטים (למ"פ), וכיום מתקיימת בחינה אחת כזאת בכל בית ספר. בבית הספר החדש, המבוסס כולו על הלמ"פ שואפים לקיים בגרויות כאלו במספר גדול של מקצועות לימוד, ונראה, כי גישת משרד החינוך חיובית בעניין זה.

האם בית הספר החדש בחולון יוותר כאי בודד, או שמערכת החינוך בישראל תצליח להפוך אותו לאב טיפוס ולפעול להקמת עוד ועוד בתי ספר בדגם חדשני זה?  חברי המשלחת לכדור הלכת הלא ידוע, הילדים שלנו, הם שידעו.

הכותבת היא מורה בבית הספר החדש בחולון